צייד בודד בעולם חברתי

אוטיזם ואבולוציה

הערה: מרבית המאמר מבוסס על המסמך של החוקר Jared Edward Reser. המסמך מכיל למעלה מ-150 רפרנסים למאמרים מדעיים, ניתן למצוא אותם שם.

בפוסט הקודם ראינו איך אחוז האוטיזם עלה בעשורים האחרונים משמעותית בהרבה מדינות מערביות ברחבי העולם (אם כי באנגליה מאז העלייה החדה של שנות ה-90 נראה שהאחוז לא עלה). אף אחד עוד לא סגור מה הן הסיבות לכך, שהרי אוטיזם הוא ממקור גנטי. אין שום ספק שחלק מהעלייה הזו היא מלאכותית ממודעות גבוהה יותר והרחבת קריטריוני האבחון. בינתיים מוצאים רק קשרים חלש בין אוטיזם לבין לידה בטרם עת, לידה במשקל נמוך, עודף משקל בזמן הריון – וכזכור לכם, קשר לא מעיד על סיבה ותוצאה. בעולם המודרני, המבוסס הרבה על תקשורת בין אישית ויכולת לעבוד בעבודת “9 עד 5” בסיסית או מתקדמת ככל שתהיה – אנשים עם אוטיזם מוצאים קושי להסתדר עצמאית, בין אם חברתית או כלכלית. אם אוטיזם הוא “לא טוב” למין האנושי, איך הגענו למצב שאחרי מליון שנות של ברירה טבעית, הוא עדיין איתנו? היתכן שזה בכלל לא “גליץ” במערכת, אלא מצב טבעי? יותר מזה, היתכן שאוטיזם היווה יתרון לבני אדם, איי אז בזמני הציידים לקטים? בואו נבדוק.

אוטיזם הוא מצב שמאובחן על פי 3 סימפוטומיים עיקריים: קשיים חברתיים, לקויים ביצירת תקשורת והתנהגות חזרתית. אנשים הלוקים באוטיזם לרוב נסוגים ממגע חברתי ושוקעים בעולמות שמעניינים אותם (יכול להיות סמלים, מספרים ומתמטיקה, או אפילו לוח הזמנים של הרכבות) ופעילויות תבניתיות.

קיים מתאם גבוה בין אוטיזם לקשר משפחתי – כלומר ישנם סיכויים טובים שאוטיזם מועבר דרך הגנים. ההשערה היא שהגנים האחראיים על אוטיזם משנים איזורים במוח האחראיים על קוגניציה חברתית – אך בתחום הזה מדע המיקרוביולוגיה, הגנטיקה והניורוביולוגיה עדיין בחיתוליו שכן עדיין לא הצליחו אפילו לבודד ולזהות את אותם הגנים.

במשך השנים הועלו המון תיאוריות שונות בנוגע לגורמי האוטיזם. פעם חשבו שאוטיזם הוא תוצאה רק של “זיווג רע \ לא מתאים”. היום, אנחנו יודעים טיפה יותר – אוטיזם זו תופעה ביולוגית בה נטייה גנטית, ביחד עם נסיבות סביבתיות מוקדמות, קובעים את דרגת החומרה של האוטיזם. נשאלת השאלה – מדוע “הרגישות” הגנטית הזו כה נפוצה, ואיך הגנים האלה שרדו ברירה טבעית, לאור ההשלכות הלכאורה שליליות של אוטיזם. כדי לענות על זה, ישנם חוקרים המציעים להסתכל על העניין מנקודת מבט אבולוציונית (בכל זאת, צריך איזה קו מנחה בבלוג הזה..).

הסיכוי לפתח אוטיזם מתקרב כיום למחצית האחוז (0.5%) באוכלוסיה הכללית, מה שהופך אותו  לתסמונת מאוד נפוצה מבחינה אבולוציונית. רק בשני העשורים האחרונים – שכיחות האוטיזם קפצה מ-2-5 ל-15-70 לכל 10,000 ילדים. כמובן, כנראה שהעלייה בפועל הייתה קטנה יותר, בשל הרחבת קריטריוני האבחון וגם בגלל מודעות כללית יותר גבוהה. העניין הוא, שאוטיזם מופיע בשכיחות שעולה על שכיחותן של “סתם” הפרעות ומוטציות גנטיות אקראיות – והסברה היא שהברירה הטבעית “קידמה” או לפחות דאגה להשאיר את אותם הגנים האחראיים כי הם סיפקו יתרון כלשהו בעולם הצייד-לקט.

כדי להבין מה המקור האבולוציוני של הסינדרום הזה, חשוב לקבל, לפחות בהערכה גסה, מתי ואיפה הוא מופיע. בעבר היה נהוג לחשוב שאוטיזם מופיע אך ורק באוכלוסיות שמקורן באירופה (האדם הלבן, Caucasians). אלא שלמעשה גילו ומצאו ששכיחות האוטיזם זהה למדיי בין כל אוכלוסיות האדם, בכל רחבי כדור הארץ. מה שיכול להצביע על כך שזה כבר היה מושרש באנושות עוד לפני שעזבנו את אפריקה. נראה שהקשת האוטיסטית, על כל גווניה, שזורה בתוך הגנום האנושי כבר הרבה הרבה זמן – אך מדוע? מדוע נשמר חלק הקוד העתיק הזה בגנים, ועבר בין הדורות עשרות, אם לא מאות אלפי שנים?

צייד לקט בודד

מבט גאה לאופק

המסמך המרתק של החוקר מציג את ההיפוטזת “הצייד-לקט הבודד” ומציע שהגנים האחראים לאוטיזם נשמרו בתוך הגנום כיוון שהם איפשרו לבני האדם לחיות ולהתקיים עצמאית ללא תלות באנשים אחרים. למה שמישהו ירצה לעזוב את השבט? לפעמים זה בכלל לא עניין של רצון – התפזרות, ניתוק, ניכור של שבטים או אפילו “סתם” ללכת לאיבוד היו מצבים שככל הנראה לא קרו יותר מדיי, אבל בהחלט חזרו על עצמם – וכנראה השפיעו על האבולוציה של המין האנושי.

בני אדם עם אוטיזם ניחנים בפוטנציאל להיות ציידים-לקטים עצמאיים ומשגשגים במצבים של מגע חברתי מצומצם או נעדר. במילים אחרות – בני אדם אלה, שלא כמו “כולנו”, לא זקוקים לספק את הצורך הפסיכולוגי לחברה של בני אדם אחרים כדי לא להשתגע, ונוטים לאמץ אורח חיים יותר בודד. הם סוג של מומחי-על להישרדות.

תכונות פסיכולוגיות מסויימות של אוטיזם מתוארים כאן כאדפטציות קוגנטיביות שאיפשרו תפקוד וליקוט עצמאי. ליתר דיוק – ממש כמו יונקים עצמאיים אחרים עם אדפטציות קוגנטיביות דומות, בני אדם אלה כנראה לא היו לגמרי לבד –  ואת הליקוט והצייד ביצעו לבד, ובכל זאת יצרו מגע עם אנשים אחרים פה ושם.

רפואה אבולוציונית ואוטיזם

It is in vain to speak of cures, or think of remedies, until such time as we have considered of the causes . . . cures must be imperfect, lame, and to no purpose, wherein the causes have not first been searched

Robert Burton, The Anatomy of Melancholy, 1893

בניגוד לרפואה מערבית “סטנדרטית”, המאופיינת בארסנל נרחב של תרופות וסמים שתפקידם, בין היתר, הוא להעלים סימפטומים – רפואה אבולוציונית חוקרת את התנאים והנסיבות בהם מתפתחות מחלות ובעיות רפואיות. נקודת מבט אבולוציונית וביולוגית על מחלה או סינדרום מסויים יכול להסביר מהם הגורמים למחלה ואולי אף לתת כיוון לטיפול ו\או מניעת המחלה מלכתחילה. אנחנו מכירים את זה בפשטות בתור אורח חיים מותאם אבולציונית, פליאו, קדמוני, פריימל – שמטרתו מניעת מחלות הציביליזציה (הסינדרום המטבולי, סכרת, מחלות לב, שבץ, אלצהיימר, דלקת מפרקים ועוד).

את אותו ההגיון ניתן להשליך על מצבים רפואיים הקשורים במוח. ישנו תחום הולך ומתפתח בפסיכו-פתולוגיה ופסיכאטריה אבולוציונית בו מתעסקים בהשלכות של סביבת הציידים-לקטים על הפרעות פסיכולוגיות ופסיכאטריות. אחת ממסקנות החוקרים בתחום הזה היא שהאדם פיתח מספר “אסטרטגיות קוגנטיביות” להתמודדות עם בעיות ומכשולים בעברינו האבולוציוני.

וכך, חוקרים רבים התחילו לחקור הפרעות קוגנטיביות כמו חרדה, התמכרויות, דיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), פסיכופטיה ועוד – לאור האבולוציה ובעצם להראות שהן כולן התפתחו ונבחרו באופן טבעי (ברירה טבעית) כתגובה ללחץ כלשהו מהסביבה – ושלכולן היו יתרונות וסיבה טובה מאוד לקיומן. לדוגמא –

  • חרדה כגישה להיות יותר זהיר ומלא חששות;
  • דיכאון כגישה להיות כנוע חברתית;
  • פסיכופטיה כגישה להיות אופורטוניסט ואנוכי חברתית;
  • (PTSD) כגישה להימנע ממצבים מסכני חיים

אגב, מצבים כאלה קיימים גם בחיות אחרות, ומאותן סיבות, בדרגות חומרה משתנות. דמיינו לעצמכם קופיף קטן הנולד ללא אינסטינקט לציית ולכבד קופים גדולים ממנו, ובטח את זכר-האלפא שבחבורה, במהרה היה מגיע לסוף מהיר ואלים.

אינסטינקט מובנה

למרות הסטיגמה החברתית והכאב הפסיכולוגי שמזוהה עם המצבים האלו, נטייה גנטית אליהם סיפקה יתרונות מסויימים בסביבה הפרה-היסטורית. אין ספק שאדם עם חרדה בהחלט לוקח לקיצוניות את הגישה של להיות זהיר; ומצד שני בזמנים מסוכנים\אלימים מהרגיל היה לו כנראה סיכוי הרבה יותר טוב לשרוד מאשר בני אדם הרגילים להעז ולקחת סיכונים. עוד דוגמא מצויינת היא על ה-ADHD – הפרעת קשב וריכוז. היום דוחפים לכל ילד שני רטלין כי הוא לא יכול לשבת על התחת 10 דקות בכיתה כמו תלמיד ממושמע וטוב. אלא מה, בסביבה בה התפתחנו לאורך מאות אלפי שנים לשבת באותו מקום ולהתרכז על אותה נקודה במשך כמה שעות כנראה לא היה הדבר הכי טבעי והכי חכם. אני ממליץ בחום לקרוא עוד על העניין בכתבה של רגב אליה על ADHD. אם לסכם אותה בציטוט אחד – אדם עם ADHD הוא “צייד בעולם של חקלאי”. על אותו משקל, ניתן לכנות את האוטיזם “צייד בודד בעולם חברתי”. וממש כמו במקרה של ADHD, יתכן ואוטיזם הוא לא איזו חריגה גנטית אלא התגלמות של וריאציה\סטייה\התפלגות נורמלית באוכלוסיה הכללית.

הצגת ההיפוטזה:

כיום המגבלות הקוגנטיביות המזוהות עם אוטיזם מתועדות ומזוהות היטב, אולם הנורמות החברתיות והתעסוקתיות המודרניות מסוות את היתרונות האבולוציונים שלו. מבחינת מבט אנתרופולוגית, החברה שאנו חיים בה שונה מאוד מזו שבה עוצבנו בה. היום רוב האוכלוסיה נמצאת בערים – מקומות עם צפיפות אוכלוסיה גבוהה מאוד ואינטרקציה בין-אישית גבוהה – במצב כזה יש משקל רב לתכונות חברתיות כמו להיות חביב לאנשים, להתעניין בהם, לדעת מה ראוי להגיד במצבים הנכונים (טאקט, אינטליגנציה רגשית וחברתית) ועוד. אפילו מעט “מוזרות” או מוגבלות חברתית כלשהי עלולה להביא לקשיים תעסוקתיים וחברתיים רבים.

לעומת זאת, לאורך האבולוציה שלנו, לפני המהפכה החקלאית, יכול להיות שיכולות חברתיות שיחקו תפקיד פחות חשוב בחיי האדם, במיוחד תחת נסיבות מסוימות. מאז שנפרדנו מהשימפנזות לפני 6 מליון שנים, אבותינו חיו בקבוצות עם מספר משתנה של חברים (ההערכות הן בין 12 ל-150 איש בשבט). תחת התנאים האלו, יכולות כמו להסתדר עם זרים או מכרים, להפגין חיבה או לנסות להקסים את בן\בת המין השני ככל הנראה “נדרשו” ברמות מאוד שונות משבט לשבט. אבולוציה תחת תנאים חברתיים לא-עקביים כאלה יכולה להיות הסיבה לכך שיש שוני רב בין היכולות החברתיות בבני אדם, וגם ללקויות\מוגבלויות חברתיות הנמצאות בצד הקיצוני של השוני הזה.

יכולות להיות מספר סיבות לחוסר-עקביות באדפצית היכולות החברתיות של בני האדם. תלוי במיקום הגאוגרפי, הנסיבות האקולוגיות, ההרגלים והנורמות חברתיות ובאיזו תקופה באבולוציה היה האדם שרוי – הציידים לקטים הקדמוניים יכלו להעביר את הזמן באופן אינטימי עם אחרים, ללקט מזון באופן עצמאי למשך שבועות, או כל דבר בין שני המצבים הקיצוניים הללו.

אי אפשר להכחיש שהאדם הוא יצור חברתי; וזה יכול להעיד על כך שבילינו לא מעט זמן בקבוצות יחדיו במהלך האבולוציה שלנו. מצד שני, כמו שהנטיות החברתיות שלנו מעידות על עבר חברתי, הנטיות הלא-חברתיות שלנו יכולות להצביע על עבר לא-חברתי; כלומר שמתישהו במהלך האבולוציה, חלק מסויים מבני האדם הותאמו ניורולוגית לחיות תחת תנאים בהם גודל השבט היה מאוד קטן או שמגע חברתי היה מאוד מצומצם – ויכול להיות שזה הוביל לכל הגנים האחראיים על אוטיזם במאגר הגנים האנושי.

ההתנהגויות המוזרות והמכשולים החברתיים המיוחסים לאוטיזם מנעו מחוקרים בעבר להעלות את ההשערה שבני אדם על הקשת האוטיסטית יכלו לשרוד היטב בעבר הפליאוליטי שלנו. התנהגות בני אדם עם אוטיזם יכולה להתבטא באופן שונה; חלק מוזרים ומגושמים בעוד שאחרים חיננים. חלק נחמדים ועדינים בעוד שאחרים נוטים לכעוס ולהתעצבן. חלק מוגבלים שכלית וחלק מחוננים. הקיצוניות הזו, שבקושי ממותנת ע”י הסביבה החברתית, יכולה לגרום לבני אדם כאלה להיראות מאוד לא “טבעיים”, מסוכנים אפילו. אם נוסיף לזה את העובדה שהרבה ילדים אוטיסטים מתקשים לתפקד בבתי ספר רגילים, אפשר לחשוב שאוטיזם זו איזו אדפטציה שגויה או תקולה. אבל אם מוציאים מהמשוואה את העניין החברתי, חוקרים מוצאים שלילדים אוטיסטים רבים חלקים קוגנטיביים שלא קשורים באינטרקציה חברתית – נשארים ומתפקדים באופן רגיל. תכונות אלה הם מה שמאפשר להם להסתדר באופן עצמאי בסביבה עם או ללא מגע חברתי ולשגשג – במקום בו בני אדם רגילים יתקשו.


בוחנים את ההיפוטזה

אינטליגנציה אוטיסטית ואפיון מערכות

החוקר הבריטי סימון ברון-כהן (אם תהיתם, אז כן, הוא בן דוד של סשה ברון-כהן) שינה לנצח את הדרך בה המדע הסתכל על אוטיזם – כשטען והוכיח שחוסר היכולת החברתית שלהם לבדו אחראי למרבית הסימפטומים וההתנהגויות. לפני כן, הניחו שאוטיזם הוא בעיה ו\או בלבול בקוגנציה הכללית.

אז בא ברון-כהן ב-1995, והראה שבתחום החברתי אכן ישנן הרבה מוגבלויות אצל אוטיסטים. המוגבלויות שהוא זיהה מתאפיינת בעיקר בחוסר יכולת אמפטיה (הזדהות) ולחשוב כמו אחרים. מאז עוד מחקרים ועוד חוקרים הראו שיכולת זו מוגבלת אצל בני אדם על הקשת האוטיסטית.

בצד השני של המטבע, ברון-כהן הראה שמוגבלות זו אינה קשורה לאינטלגנציה כללית ויכולות למידה של אוטיסטים. מעבר לכך – הוא אפילו הראה שלאוטיסטים רבים יש הבנה הרבה יותר טובה של דברים טכניים ומערכות פיזיקליות, כשהם מושווים לאחרים בני גילם. הוא הטביע את המושג – Systemizing – בתרגום חופשי – אפיון מערכות.

אפיון מערכות

אפיון מערכות זו היכולת להתבונן על מערכת פיזיקלית ולהסיק מסקנות על איך המערכת פועלת, מה גורם לה לפעול ולמה דווקא כך. ברון-כהן אומר שאפיון מערכות עובד טוב על כל מה שדטרמיניסטי ופועל תחת חוקים ברורים – אבל כשמדובר במערכת שמשתנה כל רגע – כמו התנהגות של בן אדם – אין שום תועלת.

מה כן יכול לעזור לנו להבין “מערכות” אקראיות כאלו? היכולת להרגיש אמפטיה כלפי מישהו; כלומר להגיב למצוקה של מישהו אחר; לקרוא את המצב הרגשי שלו; את הבעות הפנים; ויכולת טובה להתבטא בעזרת שפה. באופן טבעי אנשים עם יכולות כאלו נוטים לעבודות בתחומים כמו עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, אחות רפואית וכו’. יכולת אפיון מערכות טובה, לעומת זאת, מתבטאת ביכולות כמו קריאת מפה, תפישה תלת מימדית, פיזיקה, מתמטיקה ומערכות מכאניות. אנשים עם יכולות כאלו נוטים לעבודות בתחומים כמו הנדסה, בנייה, מדעים וכו’. ברון כהן מעריך שתכונות אוטיסטיות עברו את משוכת הברירה הטבעית בזכות היכולת הגבוהה שלהם בכל מה שקשור בהמצאה, בנייה ושימוש בכלים.

הפרעות נפשיות\מוחיות אחרות כמו תסמונת דאון ותסמונת וויליאמס גם חסרות את יכולת האמפטיה ולמרות זאת האינטליגנציה הכללית ויכולת אפיון מערכות נמוכים. כלומר העדר הקשר בין אינטליגנציה לבין יכולת-אמפטית מעידה על כך שיש הבדל גנטי וקוגנטיבי משמעותי בין סוגי ההפרעות האלו.

בניגוד לציפיות, חוקרים לא מוצאים מגבלויות במה שהם מגדירים כ”תיפקודים ניהוליים” – שהם תהליכי השליטה הקוגנטיביים הגבוהיים ביותר, האחראיים על היכולת ליזום, לשנות, לתכנן ולקבל החלטות, לאתר ולתקן טעיות, ללמוד מצבים או פעולות חדשות ועוד – בילדים אוטיסטים עד גיל 4. הבעיות צצות אחרי גיל 4, מה שיכול להעיד על כך שמקורן בהיעדר למידה חברתית.

ברון-כהן, וגם החוקרים שבאו אחריו, הצליחו להראות שיכולת גבוהה לאפיין מערכות מוטבעת בפרופיל הגנטי של אוטיזם ושהקשת האוטיסטית היא אחת מהוריאציות הנורמליות בבני האדם – כלומר אוטיזם הוא ביטוי הצד הקיצוני של יכולת אפיון מערכות בבני אדם.

למשל, הוא הראה שהורים וקרובים של אנשים אוטיסטים טובים ביכולת לאפיין מערכות אך לא טובים באמפטיה; הוא הראה שלאבות ולסבים של ילדים אוטיסטים יש פי 2 סיכוי להיות מהנדסים ביחס לאוכלוסיה הכללית. וגם מהצד השני – הוא הראה שלסטודנטים של מדעים מדוייקים יש יותר קרובי משפחה על הקשת האוטיסטית מאשר סטודנטים למקצועות לא-מדעיים.

ברון-כהן ערך ניסויים רבים בהם בחן את האינטליגנציה הכללית ויכולת אפיון מערכות של אוטיסטים ואף כאלה עם תסמונת אספרגר. הנבדקים עברו מבחנים שכללו בעיות מעולם המתמטיקה, פיזיקה, מדעי המחשב – והפגינו בהם יכולות גבוהות מאוד – בדיוק לפי התחזית שלו. חלק אפילו מכנים זאת בתור “יתרון האוטיזם”. בדרך כלשהי, בני האדם האלו מותאמים ניורולוגית להתמודדות עם בעיות ואתגרים עמוסי-פרטים, מופשטים וטכניים. מישהו שהיית שם באיזה Cubicle חשוך בסיליקון ואלי, נותן לו לתכנת את הפייסבוק הבא והוא היה עושה זאת בשמחה, ורצוי עם כמה שפחות הפרעות מבחוץ.

מוח הגבר האולטימטיבי

ברון-כהן הרחיב את רעיונותיו וממצאיו על אוטיזם בתיאוריה שהוא קרא לה “extreme male brain theory”. זה לא סוד שנשים הרבה יותר טובות מגברים בכל הנוגע לקריאת מצבים חברתיים, שפת גוף, ואינטליגנציה רגשית. ברון-כהן מציע להקביל את ההבדלים בין נשים לגברים להבדלים בין אדם רגיל לאדם על הקשת האוטיסטית. ואפילו כהרחבה, כמו ההבדל בין חיה חברתית (כלב למשל) לחיה עצמאית (חתול כמובן).

ברון כהן הצליח לשכנע את הקהילה המדעית שאוטיסטים מאוד אינטליגנטים, במיוחד לכל הקשור במה שקראנו לו אפיון מערכות והמוגבלות העיקרית שלהם היא בקוגניציה החברתית. אנחנו נעזוב את ברון-כהן ונמשיך הלאה לראות כיצד היכולת הזו לאפיון מערכות “דחפה” בני אדם עם אוטיזם להיות מסוגלים פיזית ונפשית לחיות ולהתקיים לבד.


אינטליגנצית אוטיזם וליקוט מזון

בחברה המודרנית, תחת הנסיבות החברתיות והתרבותיות, אוטיסטים רבים לא לומדים להיות מסוגלים לדאוג לעצמם. בגלל המוגבלות החברתית שלהם, ילדים אוטיסטים צריכים לעבור תהליך ארוך של חינוך והסתגלות כדי שיוכלו להגיע לנקודה בה הם יכולים לעבוד במשרה ולחיות עצמאית.

עצמאיות והיכולת להשיג מזון תלויה בימינו ביכולת החברתית שלך כמו כן ביכולת שלך ללמוד על העולם והחברה דרך מערכת החינוך –  כשהמטרה היא השתלבות במערכת הכלכלית והחברתית. הבעיה היא שקשה לאוטיסטים לשבת בכיתה וללמוד בדרך “הרגילה”, מכיוון שיש להם את תחומי העניין שלהם, שלרוב לא מסתדרים באותה שורה עם הצרכים והאינטרסים של העולם המודרני ומערכת החינוך – ודבר שני, אוטיסטים לומדים דברים בדרכם, לרוב לבד, ולא מאחרים. למרות כל השיטות המודרניות, עדיין מאוד קשה “להתאים” בן אדם עם אוטיזם ולהביא אותו למצב שבו הוא יהיה עצמאי לגמרי בעולם המודרני.

הממ.. מה נלקט היום?

אך בסביבה הטבעית שלנו, של הציידים-לקטים, יתכן ואוטיסטים עברו תהליך שונה. אז, היכולת שלך להשיג מזון או למצוא מקום טוב לשינה לא היה תלוי ביכולת לך להסתדר בחברה ולהישמע לחוקיה. כמו שאמרנו קודם, אוטיזם הוא מעיין אדפטציה של המוח והתודעה לסביבה וחיים עם מגע חברתי מצומצם או בכלל בלי. באופן דומה לאימהות בחברות מסורתיות “פרימיטביות”, אימהות ציידות-לקטיות דרשו מילדיהן ללמוד איך להשיג מזון בפרט ועצמאיות בכלל מגיל צעיר מאוד. למעשה כל היונקים, בין אם הם יצורים חברתיים (כמו הכלב) או לא (כמו החתול) משתמשים ביכולת אפיון המערכות (systemizing) כדי ללמוד איך אימם משיגה מזון. במקרה של חיה לא חברתית, מה שיניע אותה לא יהיה צורך להתחבר לאמא או לספק אותה – אלא רעב גרידא.

כמובן, למרות שאסטרטגיה זו עובדת מצויין עבור מאות מינים שונים, אפילו כאלה עם מוח קטן ויכולת חשיבה נמוכה, הדרך הכמעט ודאית לוודא שאוטיזם לא אמור למנוע ממך מלהפוך לאדם עצמאי הדואג לעצמו – היא לערוך ניסוי עם אימהות ותינוקות מאובחנים, בסביבה פראית, ולראות האם הילד יגדל להיות עצמאי. מיותר לציין, אני לא חושב שזה יקרה בקרוב.

בינתיים נסתפק בשאלה – האם ניתן לזהות התנהגויות וסימפטומים של אוטיזם בחיות לא-חברתיות אחרות אשר הוציאו אותן מהסביבה הטבעית שלהן (כמו חתול, אורנגוטן, לטאה..)? האם לא ניתן להניח שבן אדם עם אוטיזם, החיי בזמנים פרה-היסטורים, לא יהיה מונע מדחפים ביולוגים כמו רעב, צמא, חוסר-נוחות, מיניות, ואינסטיקטים אחרים כדי להפוך להיות עצמאי?


דחפים קדמוניים בעולם מודרני

לפעמים התנהגות של אוטיסטים נראת מוזרה או לא-מקובלת כלל, בעקבות האובססיה שהם מפתחים כלפי דברים שבעייני החברה נראים לא-רלוונטים, מטופשים או לא חשובים. אולם בסביבה טבעית, היה סביר להניח שהם היו מפנים את האובססיה הזו כלפי דרכים להשגת מזון. ממש כמו שחיות בר למשל מסתמכות על דחף הרעב כדי להשיג מזון, בין אם ע”י חיקוי האם או ניסוי וטעייה.

בעולם המודרני, הצורך הבסיסי למזון כבר לא מניע אותם לחפש אותו – כיוון שתמיד מחכה להם ארוחה במקרר.  וכך יצא שהקשר הזה בין למידה ותחושת שובע נותק באופן מלאכותי אצל ילדים בעולם מודרני. במקום שהצורך לאכול ידחף וינתב את כל מאמצי הילד ללמידת השגת מזון – הוא מנותב אל תחומי עניין אחרים.

התנהגויות אובססיביות כאלו יכלו לסייע לבני אדם עם אוטיזם בסביבה פרה-היסטורית בלהיות עצמאיים. באופן טבעי, כל אחד אדיש למה שלא מעניין אותו, ומעדיף להתעסק בפעילויות שמספקות לו כלשהי תועלת או מעניינות אותו. בעברינו הרחוק, כל פעולה שהייתה עוזרת לנו להרגיע את הרעב הייתה כנראה מקבלת עדיפות וחשיבות גבוהה. ללא יוצא מן הכלל,  פעולות אלו היו מקבלות עדיפות גם אצל אוטיסטים, שללא מקרר וסופרמקרט קרוב לא היו משיגים אוכל.

יכול להיות שילדים אוטיסטים מתעלמים מההתנהגות החברתית של הוריהם ולא לומדים מכך פשוט מכיוון שזה לא מעניין אותם וזה לא עונה להם על איזה צורך קיומי ביולוגי. לעומת זאת, בעבר הם כנראה למדו טוב טוב את כל אומנות הציד והליקוט מהוריהם – כיוון שחייהם היו תלויים בכך.

היום אוטיסטים משיגים אוכל בקלות, וכך יוצא שהם מפנים את תחומי העניין שלהם לפעילויות חסרות-טעם כגון סידור צעצועים בשורה, הדלקה וכיבוי של מתגי אור, בניית מגדלים מבלוקים, איסוף פקקי בקבוקים, ועוד.

באתולוגיה אנושית, פעילויות מסוג זה נקראות “פעילות ריק (ואקום)”.

יתרון האוטיזם בעולם הקדמוני

סטיבן ווילטשר

לעיתים רבות תחומי עניין של אוטיסטים מובילים אותם לפיתוח כישרונות יוצאי דופן – בתחומים כמו מוזיקה, זיכרון, פתרון בעיות ופאזלים, מתמטיקה ועוד. דוגמא מפורסמת לכך היא סטיבן ולטשייר, שמסוגל לצייר את קו הרקיע של לונדון וניו-יורק מזיכרון צילומי מטיסה אחת מעל העיר.

אנתרופולוגים רבים החוקרים תרבויות של ציידים-לקטים מופתעים מרמת הידע והמומחיות שהם מפגינים. כמובן, ציידים-לקטים אלה אפשר להגיד עיוורים לעובדה שהם יודעים לא פחות טוב מחוקרים, פרופסורים ומומחים בתחומים כמו ידע על צמחים ושימוש בהם, חיות, גישוש, מיפוי השטח, ציד, מציאת ובניית מחסה, מציאת מקורות מים ועוד.

בעבר, כנראה, אוטיסטים ניצלו את היכולות המדהימות שלהם באפיון מערכות ותיעלו אותן לתחומים האלו, שהרבה יותר רלוונטים לשרידות שלהם, והפכו למעיין צייד-לקט-על. הם יכלו לזכור כל חרק וצמח שראויים לאכילה, לנתח תבניות תנועה של טרף, ליצור ולשכלל כלים, למקסם את הדרך בה הם משיגים מזון כדומה check this link right here now.

עוד חוזר הניגון

אחד מהסימפומים של אוטיזם הוא התנהגות חזרתית. למעשה יונקים רבים מפגינים התנהגות כזו, במיוחד אם שמים אותם בסביבה לא טבעית או מלחיצה. התנהגות כזו מאוד נדירה בחיות פרא, אך שכיחה בקרב חיות בשבי. למשל, בין 10 ל-15 אחוז מקופי המקוק-רזוס המוחזקים לבד בתנאי שבי מראים התנהגות חזרתית פוגענית כמו נשיכה עצמית, סטירה עצמית ודפיקת הראש בקיר.

זה יכול להעיד על כך שהתנאים בהם ילדים אוטיסטים גדלים (נסיון להתאים אותם לחיים חברתיים מאוד בכוח) הם תנאים מלאכותיים ולא אופטימלים. הם לא מה שהגנים של הילדים האלה מצפים לו; בדיוק כמו שהגנים שלנו לא מצפים מאיתנו לאכול חיטה, מרגרינה ולשבת כל היום על התחת.

התנהגות חזרתית

הנטייה הזו לסדרי פעולות קבועים והרגלים באוטיזם דומה מאוד למה שקורה בחיות לא-חברתיות אחרות. אמנם פעולות והרגלים אלה יכולים להיות מאוד נוקשים ומקובעים, אך הם רגולטורים חשובים של מה שנקרא – Adaptive Behavior. אלה הם בעצם התנהגויות שתורמות באופן ישיר לסיכויי הרבייה והישרדות של אותו פרט ו\או מין.

יתכן שלפעולות אלו הייתה תועלת במובן שהם שימשו כמעיין עוגן ומסגרת. למה אם כך, יש נטייה לשגרה וחוסר גיוון?

מרבית הגיוון בחייו של הצייד-לקט כנראה נמצא בחיים החברתיים שלו ובאינטרקציות עם אחרים, ורצון אובססיבי למסגרת של פעולות חוזרות והרגלים לא הגיוני תחת נסיבות אלו. לעומת זאת, בחיים של צייד-לקט בודד, מהבחינה הזו יהיה הרבה פחות גיוון – וכדי לשמור על שפיות כלשהי הוא יעסיק את עצמו בפעולות חוזרות כמו סריקת מתמדת של איומים והזדמנויות, מציאת ואיסוף פירות וירקות, מציאת ולכידת טרף.

חוסר-תלות חברתית

מוח ותודעה שמכווננים לקוגניציה חברתית ומערכות יחסים יהוו חיסרון בבן אדם אשר מכורח הנסיבות יקלע למצב שבו הוא יהיה לבד. הצורך לחברת אחרים, דיבור ומגע הוא כמעט הכרחי לשרידות תקינה של בן אדם “נורמלי”.

אד סטפורד מנסה לשרוד לבד על אי בודד. “Naked and Marooned”

לא מעט יצירות קלאסיות מראות זאת, החל מרובינזון קרוזו וששת, דרך טום הנקס והכדור וילסון, ועד לכל מיני נסיונות מתועדים לשרוד לגמרי לבד בטבע (Marooned and Deserted למשל).

אלא שכמו חיות לא-חברתיות אחרות (חתול למשל), הרבה אוטיסטים מעדיפים להימנע ממגע פיזי ומיצירת מערכות יחסים עמוקות. זה יכול להסביר למה אוטיסטים לעיתים רבות מעדיפים להיות רק בחברת עצמם, להתייחס רק לחלקים הלא-חברתיים אצל אנשים אחרים, או בכלל להתייחס אליהם כעצמים ולא אנשים. כאן בא יתרון גדול של אוטיזם – יחד עם קוגניציה חברתית מפותחת פחות, אין את הצורך לדבר עם מישהו או לתקשר עם מישהו, בן אדם כזה יכול להתרכז 100% בשרידות שלו, ולשמור על תקינות פסיכולוגית.

אוטיזם ואורנגאוטנגים

ניתוח ההתנהגות של אורנגאוטנג בטבע מספקת לנו הצצה בעלת ערך רב לעולם של הקוף המתבודד. בטבע מרבית החיות, הרבה יונקים וכמה זנים של פרימטים מחפשים מזון לבדם. אורנגונטגים למשל, שהם המין השלישי הכי קרוב לאדם מבחינה גנטית, אוכלים, יושנים וצדים לבדם.

אורנגאוטנג בטבע

הם מאוד זהירים ומופנמים; לפי הערכות הם מבלים כ-95% מהזמן לבדם, ונפגשים עם בני מינם לעיתים נדירות, בעיקר בשביל מטרות רבייה. למעשה, הם הזן-היחיד ממשפחת הקופים שלא מתארגן ביחד לקבוצות. בתקופת הינקות והילדות הקשר בין האורנגאוטנג לבין אימו הוא “מעשי” לגמרי – היא מספקת לו את החלב ומלמדת אותו בדיוק את מה שהוא צריך לדעת ולעשות כדי לשרוד: איך מזהים מזון אכיל, איך מוצאים אותו, איך מחפשים מחסה, איך להתגונן מטורפים וכו’. אחרי שהאורנגאוטנג מגיע לבגרות הוא עוזב את אימו וכנראה שלא יראה אותה יותר לעולם. אחד התלונות הנפוצות שהורי אוטיסטים מציינים הוא הקושי ליצור חיבור רגשי עם ילדם.

אצל שימפנזות, וכמעט כל שאר הקופים, מלבד כלים מעשיים האמא תמיד מלמדת את ילדיה חוקים, נורמות והתנהגויות חברתיות. כך נוצרים קשרים רגשיים חזקים בין האם לבניה, והם “שומרים על קשר” לתקופה ארוכה אם לא כל חייהם.

מה שמוזר הוא שכל המינים והזנים של הפרימטים, כמו שימפנזות, גיבונים, בונובו, גורילות ועוד – הם יצורים חברתיים מאוד, כמו בני האדם. סביר להניח שמתישהו באבולוציה נוצר לחץ מהסביבה שאדפטציות לתכונות חברתיות יותר שרדו ושגשגו יותר טוב. אם כך, איך יכול להיות שהאורנגאוטנג נבדל כל כך? כמעט אפשר להגיד שהאורנגאוטנג כמין עבר רגרסיה בכישורים והתודעה החברתית שלו.

תשובה אפשרית והגיונית אחת היא שהסביבה אילצה את האורנגאוטנגים לחיות בקבוצות קטנות יותר ויותר, והלחץ הסביבתי לכישורים חברתיים ירד וירד. למה שהסביבה תאלץ אותם לחיות בקבוצות קטנות ובסופו של דבר לבד לגמרי? שני המקומות בהם הם מצויים נקראים סומטרה ובורנאו, איים שהיצע המזון נמוך בהם, במיוחד כשמשווים אותם לאפריקה עם עושר המזון העצום שקיים שם. אם הם יסתובבו כלהקה, הם יצטרכו לעבור כל יום כ-35 ק”מ רק כדי לספק את צורכי המזון של כולם. לכן עדיף לאורנגאוטנגים להתפצל ולחיות לבדם – שכן אז כל קוף צריך כקמ”ר אחד לעצמו כדי להשיג מספיק אוכל. אין ספק שזה עדיף על לעבור 35 ק”מ ביום.

כאשר האפשרויות להשיג מזון מהסביבה פוחתות, הדבר גורם לבעלי חיים רבים להתפצל מלהקתם ולעבור לאסטרטגיית ליקוט עצמאית; גם שימפנזות עושות זאת בזמנים קשים. רוב אבולוציית האדם התרחשה בתקופת הפליסטוקן – שהחלה לפני כ-2.8 מליון שנים והסתיימה לפני כעשרת אלפי שנים. בתקופה זו היו מספר עידני קרח, ששינו את הסביבה משמעותית “וייבשו” לא מעט מקורות מזון, גם באפריקה. תנאים אלה הפכו את השגת המזון לקשה יותר, וכנראה לפחות בכמה איזורים גרמו לשבטי האדם להתפזר ולחפש מזון באופן עצמאי. תחת תנאים אלו האורנגאוטנגים הפכו מחיה חברתית לחיה לא-חברתית; יכול להיות שתחת תנאים זהים לחץ מהסביבה גרם לאדפטציה לאדם עם תודעה ויכולת חברתית קטנה יותר – כמו שנראה באוטיזם.

אבולוציית האוטיזם

אבולוציה והתפתחות נטיות והעדפות חברתיות בבעלי חיים הוא נושא לא מובן במיוחד – ובטח כשמדברים על איך חיה חברתית הופכת לחיה מתבודדת. כולנו למדנו שלאו דווקא החזק ביותר או החכם ביותר שורד, אלא מי שמתאים את עצמו לסביבה הצורה הכי טובה. אם כך, נראה שאדם הנולד אוטיסט לקבוצה של ציידים-לקטים חברתיים – הוא בהחלט “לא מותאם” לסביבה ולחברי השבט.

מצד שני, כל אדפטציה טומנת בחובה סוג של trade-off – פה מפסידים אבל במקום אחר מרוויחים, ולאורך זמן אבולוציוני (כלומר כמה עשרות ומאות אלפי שנים) בממוצע יהיה יותר רווח מאשר הפסד אם זו אדפטציה “טובה”.

יכול מאוד להיות שאנשים כאלו בחרו לעצמם אורח חיים של נדודים, או לפחות חיים עצמאיים למדיי וחבירה פה ושם לשבט המקורי שלהם. היכולות הגבוהות של אוטיסטים באפיון מערכות יכלו להקנות להם ערך רב בעיניי חברי-שבטם. כמו שבעולם היום יש לא מעט בני אדם על הקשת האוטיסטית עם הישגים גבוהים בתחומי המחקר והמדע, התרבות והאמנות ועוד.

אם אכן האוטיזם התפתח כאדפטציה כלשהי, האם זה קרה לכל אורך ורוחב האוכלוסיה האנושית באפריקה? או שזה התפתח באוכלוסיה מבודדת שמאוחר יותר התמזגה עם שאר בני האדם ותרמה לה את הגנים האחראיים? לא ברור. אפשר להאיר על כך מעט אור אם נתבונן באבולוציית אנשי הפיגמים.

הפיגמים

קולוניאליסט עילאי ומתנשא

הפיגמים הם בני אדם נמוכי קומה, פחות מ-1.5 מטר בממוצע, שהופיעו באופן בלתי-תלוי באפריקה, דרום אמריקה ודרום-מזרח אסיה. בני אדם אלה נמצאים כמעט באופן בלעדי בסביבות של יערות גשם טרופים – מה שמרמז על כך שגובהם הוא תגובה ללחץ סביבתי של החיים ביערות אלה. חוקרים אבולוציונית משערים שקומתם הנמוכה של הפיגמים מהווה יתרון בסביבה החמה וצפופה של יערות הגשם, למשל: צריכה קלורית נמוכה, וויסות טמפרטורות גבוהות ולחות גבוהה, מעבר דרך צמחייה צפופה וסבוכה, מחסור במיקרו-נוטריאנטים ועוד.

המוטציות הגנטיות המדוייקות לא בודדו עדיין, אך חוקרים מצאו שבכל אוכלוסיות הפיגמי יש הפרעות תפקוד של הורמון הגדילה והורמון ה-IGF-1. אנשי הפיגמי נותנים לנו כמה עובדות מעניינות:

  • אוכלוסיות מבודדות יכולות לשרוד, להתרבות ולפתח אסטרטגיות אקולוגיות ייחודיות.
  • אוכלוסיות אלה יכולות לפתח שוני גנטי משמעותי מהנורמה בטווח זמן קצר (פחות מ40 אלף שנה בפיגמים בדרום-מזרח אסיה ודרום אמריקה)
  • ברבייה בין פיגמים לבין בני אדם רגילים – הצאצאים נולדים בספקטרום רחב בין הגובה הממוצע של שתי הקבוצות, והגנים האחראיים לגובה הנמוך נטמעים היטב וממשיכים להשפיע לאורך זמן רב.

אדפטציה וגנטיקה

לגנים שעוברים אדפטציה מסויימת יכולות להיות הרבה סיבות שונות שמביאות לאותה התוצאה. ניקח לדוגמא את בהירות העור. מספר גנים שונים, שכל אחד עובד דרך מנגנון מולקולרי אחר, איפשרו לאירופאים לסגל עור בהיר יותר בקווי הגובה הצפוניים ב-60 אלף שנה אחרונים. באופן מעניין, סט שונה לגמרי של אללים וגנים גרמו לאוכלוסיות בצפון אסיה לפתח גם עור בהיר. אולם גם בתוך אוכלוסיות אלו, קומבינציות ווריאציות שונות של הגנים האחראיים לעור בהיר גורמות לגוונים שונים של בהירות העור.

יכול להיות שהגנים האחראיים לאוטיזם נגרמו מסיבות שונות לגמרי, וכפי שאנחנו רואים במגוון הרחב של בני אדם על הקשת האוטיסטית – שילובים שונים של גנים קובעים “עד כמה” חזק יהיה האוטיזם.

אז לסיכום ביניים, מה למדנו עד כה? במשך 6 מליון שנות האבולוציה של האדם ואבותיו, באופן קבוע, חלק כלשהו מהאוכלוסיה האנושית באפריקה נאלץ לחיות באופן עצמאי או עם מגע חברתי מאוד מצומצם, לאור נסיבות סביבתיות וחוסר מזון. בתוך אוכלוסיות אלו, בני האדם שקיבלו מוטציה ששינתה להם את התודעה “במוח החברתי” – יכלו לשרוד יותר טוב ולקבל יתרון גם ברבייה.

תהליך כזה כבר קרה לאורנגאוטנגים, כמו שסקרנו קודם לכן, מאז הפיצול מהאב הקדמון המשותף להם ולגיבונים, הם עברו לאיזורים בדרום-מזרח אסיה בהם הלחץ הסביבתי והמזון המועט גרם להם להמיר חיי חברה בחיי בדד, והתנהגות זו תורשתית וניורולוגית.

בחזרה לבני האדם – אותם הראשונים עם המוטציות הגנטיות האחראיות לאוטיזם השתלבו והתמזגו עם אוכלוסיות אחרות, וכך הטמיעו את קוד האוטיזם בגנום האנושי, ויצרו ספקטרום רחב של בני אדם רגילים לבין אוטיזם שממשיך להופיע גם לאחר מיליוני שנים.


אוטיזם והמוח

ברירה טבעית לא יכולה להסתמך על התנהגות הבע”ח באופן ישיר אלא דרך “ערוץ” ניורולוגי וביולוגי שמעצב את המנגנונים הפסיכולוגים – שהם גורמים לאותה התנהגות רצויה. בואו נבדוק איך המוח עובד באופן שונה בבני אדם עם אוטיזם ומה משתמע מכך.

איזורי פעילות במוח: בחלקים רבים המיוחסים עם קוגניציה חברתית ורגשית כמו האמיגדולה, קליפת המוח הקדם-מצחית, פיתול החגורה הקדמי (כן, יש כזה איזור במוח) ועוד – נמצאו החריגות בין אוטיסטים ללא-אוטיסטים. זאת אומרת שיש משהו שונה בדרך בה מוח אוטיסטי קולט, מעבד ומחליט החלטות בכל הנוגע למגע ותקשורות עם בני אדם אחרים. חוקרים רבים מסכימים שבאופן אבולוציוני המוח מחליט ומסנן באופן תת-מודע איזה מידע וקלט הולך להיות מאוכסן בזיכרון ואיזה לא. בקונטקסט הזה, נראה שאוטיסטים באופן תת-מודע מסננים הרבה סימנים ומידע חברתי, ולעומת זאת מוחם קולט בצורה נהדרת כל מה שהוא לא-חברתי – תבניות, מערכות, רעיונות מופשטים וכל מה שדיברנו עליו באפיון מערכות.

הורמון האוקסיטוצין – רבים שמעו על ההורמון הזה, המכונה גם “הורמון האהבה” מהסיבה שהוא גורם לתחושה של אינטימיות, אושר ואהבה, ומופרש בעיקר כתוצאה ממגע פיזי, אפילו חיבוק. מעבר לכותרות עיתונים אלו, הורמון זה מקושר ללמידה חברתית, יכולת ליצור קשר עין, לזכור פרצופים ולהתבטא. והפלא ופלא – אצל אוטיסטים הורמון זה מופרש במינון נמוך מהרגיל. באחד מהמחקרים, חוקרים הזריקו לאוטיסטים את ההורמון, צפו בהם וראו שהתנהגויות המאופיינות לאוטיזם התמתנו או כמעט נעלמו לחלוטין.

נראה, אם כך, שרמות ההורמון הזה בדם קשורות בקשר ישר לחיים החברתיים המצופים לאותו בע”ח. דוגמא טובה לכך היא שני זנים מאוד קרובים גנטית של מכרסמים, ה-montane voles וה-prairie voles. למכרסם הראשון, בהשוואה לשני, יש מעט מאוד קולטני אוקסיטוצין במוח – וכפועל יוצא מכך הוא מאוד זהיר ונבהל בקלות מחיות אחרות וגם מבני מינו. כנראה שבסביבה הפיזית והחברתית של מכרסמים אלה, אסטרטגית זהירות זו היא הדרך הטובה ביותר לשרוד. ההשערה היא ששני זנים של מכרסמים אלו מראים כיצד הסביבה החיצונית יכולה להשפיע על האדפטציות ההתנהגותיות והחברתיות שהם עוברים דרך מנגנון פיזי כמו הורמון.

על אותו מטבע, המוח האוטיסטי, עם רמות אוקסיטוצין נמוכות יחסית, “נולד לצפות” סביבה עם מגע חברתי מצומצם מאוד – בקונטקסט של הצייד-לקט הבודד יש לכך הגיון.

היפוקמפוס – זהו עוד איזור במוח (למעשה יש שניים ממנו) האחראי על גיבוש זכרונות טווח-קצר וטווח-ארוך והתמצאות-במרחב. איזורים אלו נמצאו מוגדלים באנשים עם אוטיזם – ואכן בכל מיני מבחנים הבודקים את יכולות התמצאות במרחב (בין היתר סידור בלוקים במבחני – Wechsler intelligence scales) אוטיסטים משיגים תוצאות מעולות. יכול להיות שזהו סוג של אדפטציה לפיצוי במוח של הצייד הלקט הבודד, שלא יכול להתסמך על חושים וידע של בני אדם אחרים אלא רק על עצמו.

גודל המוח וקוטר הראש – עוד אנומליה המתרחשת באוטיזם הוא גדילה מואצת של המוח בגיל צעיר. למעשה, בין 14 ל-34 אחוז מבין התינוקות הנולדים אוטיסטים מוגדרים עם מקרוצפליה, מצב בו היקף הראש נמצא באחוזון ה-97 ומעלה – כלומר ראש גדול מאוד. סריקות MRI הראו שמוח תינוקות עם אוטיזם גדול ב-5 עד 10 אחוז מהממוצע. תינוק אוטיסטי שלא נולד עם מקרוצפליה בכל זאת יחווה גדילה מואצת עד גיל 4 בערך, ואז קצב הגדילה מאט, כך כשהוא יגיע לגיל הבגרות גודל הראש יהיה רגיל, כמו לבן אדם ללא אוטיזם.

העלייה הדרמטית בגודל הראש והמוח מלידה עד גיל 4 יכולה להיות ראייה לכך שתהליך ועקומת הלמידה של ילד אוטיסט היא שונה מזו של ילד רגיל. חוקרים אומרים שלמידה בגיל צעיר לוקחת זמן רב מכיוון שהילדים מוצפים בהמון אינטרקציות חברתיות, שהן מאוד אקראיות ובלתי-צפויות, וצריכים ללמוד מהן על התנהגות חברתית בנוסף על למידה של שפה, כישורים מוטוריים, ומגוון יכולות שונות הרלוונטיות לאותה סביבה. כל זה לוקח הרבה זמן.

מוחם הגדול של ילדים אוטיסטים יכול להעיד על כך שהם מתוכנתים ללמוד על סביבתם, בגיל צעיר יותר ומהר יותר. בנוסף, יכול להיות שזה משקף גם אסטרטגיה של “עזיבת הקן” מוקדם מהרגיל, כלומר להגיע למצב של עצמאיות.

ועוד – נטיות וחריגות נוספות נמצאו בבני אדם עם אוטיזם. למשל, פעילות מוח מוגברת באיזור האמיגדלה ורמות גבוהות של חרדה, מה שיכול לשמש לגישה “בריאה” של זהירות וחשדנות כלפי זרים. או נטייה להריח יותר את הסביבה, או יכולות שמיעה יותר חדה. היכולת לזהות פנים לא מפותחת בצורה טובה באוטיזם, מה שיכול להעיד שהאבולוציה כנראה לא “מעריכה” את היכולת הזו בציידים לקטים בודדים. כל החריגות הללו עשויות להיות מוסברות כאדפטציות לחיים עצמאיים ללא אפשרות להסתמך על בני אדם אחרים אלא רק על עצמך.


השלכות ושורה תחתונה

בעבר, לא כל כך הובן איך אוטיזם, בהיותו מצב גנטי, הצליח לשרוד מליוני שנות אבולוציה ולהגיע עד הלום. מאמר זה מציג כיצד נקודת מבט אבולוציונית יכולה לספק בסיס שמסביר איך ומדוע אוטיזם “נבחר” על ידי הברירה הטבעית ונטמע בגנום האנושי.

בהשוואה לחיות בודדות\עצמאיות אחרות, אפשר להתחיל להנחיל קווי דמיון לטיפוס של בן אדם פחות חברתי והרבה יותר עצמאי. יותר מכך, סקרנו את התכונות היחודיות לאוטיזם, שבתאוריה, מאפשרים אורח חיים בודד זה:

  • יכולת גבוה של אפיון מערכות ומוח חריף
  • נטייה לחזור על פעילויות מסוימות באופן כמעט אובססיבי
  • Splinter Skills – יכולת צרה וספציפית שהיא הרבה מעל “הממוצע” של אדם כלשהו, למשל אדם שבקושי יודע לקרוא ולכתוב אבל מפגיז במתמטיקה.
  • מצבורי ידע ותחומי עניין מאוד צרים אך מאוד עמוקים.
  • “צורך” מופחת במגע עם בני אדם אחרים.
  • היפוקמפוס מוגדל במוח – האחראי על זיכרון והתמצאות במרחב.
  • גדילה מואצת של המוח בגיל צעיר.
  • רמות אוקסיטוצין מופחתות.
  • ועוד

חשוב לציין שכל מה שהוצג כאן הוא היפוטזה בלבד, השערה. סביר להניח שבמציאות “הצייד הלקט הבודד” היה טיפה יותר “מעודן” ממה שמתואר. דבר ראשון, לא בטוח שהוא היה כזה בודד, אלא היה בודד חלק מהזמן או שהיה חלק מקבוצת ציידים-לקטים קטנה בגודלה. שנית, הרבה יותר הגיוני שהברירה הטבעית “בחרה” את הגנים והתכונות המאפיינות אוטיזם לא בצורתם הקשה ביותר, אלא את מה שמכונה High functioning autism. שלישית, המקרים הקיצוניים ביותר של אוטיזם היו רוב הסיכויים בלתי-הסתגלותיים (ולא מתפקדים) ולא איזה סופר-צייד-לקט-בודד (כלומר זה לא שאתה נהיה שורד טוב יותר ככל שהאוטיזם שלך חזק יותר)

כהיפוטזה, צריך יהיה לספק הרבה ראיות ועובדות כדי לאשש אותה (או לפסול אותה). ראיות אלה יכולות לבוא גם מצד “מדעי” כמו ניתוח ומיפוי גנטי, וגם מצד מחקר אנתרופולוגי שיחפש בני אדם על הקשת האוטיסטית בין החברות המסורתיות וכיצד אוטיזם משפיע על אורח חייהם.

הניורולוג האמריקאי\בריטי מפורסם, אוליבר סאקס, כתב השקפה דומה למדיי בשנות השבעים:

The autistic by their nature are seldom open to influence. It is their “fate” to be isolated and thus original. Their “vision,” if it can be glimpsed, comes from within and appears aboriginal. They seem to me, as I see more of them, to be a strange species in our midst, odd, original, wholly inwardly directed, unlike others (p. 230).

כלומר, אוטיסטים מתנהגים וחושבים באופן שהוא מוזר או יחודי עבורינו, מכיוון שהם נוטים לא “להיכנע” לנורמות חברתיות המודרניות, אך זה לא מונע מהם מלהתבונן, לחשוב ולהתנהג בדרך אינטלגנטית ומקורית.

נדמה לנו, מהייתנו מין מאוד חברתי, שפסגת האבולציה מתבטאת בקיום חברות מורכבות… אכן, אם קיום חברתי ושיתופי בין בע”ח היה הדרך הטובה ביותר באופן אוניברסלי, היינו מצפים לראות את רוב החיות חברתיות ולא בודדות. בפועל, ההיפך הוא הנכון. מדוע? בסבירות גבוה, מכיוון שהמחיר לחיים חברתיים הוא לפעמים גבוה מדיי.

(Alcock, 2001, p. 118)

האנושות היא מין חברתי, אי אפשר להכחיש זאת. סביבת אבותינו, כמו גם זו של השימפנזות, בחרה ועיצבה אותנו לכיוון הזה. אך כמו עם כל אדפציה שמועדפת על ידי האבולוציה, יש לה יתרונות וחסרונות, התלויים במצב ובסביבה. המגוון הרחב הקיים בתוך המין האנושי ביכולות החברתיות מעיד על כך שהלחץ הסביבתי “והכוחות” שבחרו בחברתיות לא היו אחידים אלא בעוצמות משתנות לאורך האבולוציה שלנו.

מצד אחד, רמת הופעת האוטיזם מספיק גבוהה כדי לרמוז שמצב זה נבחר ע”י הברירה הטבעית בעבר, מצד שני היא מספיק נמוכה כדי לרמוז שאוטיזם נבחר לעיתים מאוד נדירות “בתחרות” שלו מול תודעה וקוגניציה חברתית.

שורד על

יכול להיות ששכיחות האוטיזם באוכלוסיות מודרניות אומרת לנו משהו על תדירות הבידוד החברתי שנכפה על אבותינו, על כך שלא רק פיזית אנחנו יכולים להתעצב אלא גם תודעית וחברתית, וגם על הגמישות של התודעה האנושית.

ראינו שאוטיזם, תחת נסיבות מסוימות, מהווה יתרון משמעותי לשרידות וקיום האדם. בראייה טיפה רומנטית, אפשר להגיד שאדם קדמון עם אוטיזם היה סוג של שורד-על, כמו בר גרילס (השורד האולטימטיבי) שהיה יכול להתמודד עם כל מצב. כותב המאמר, ואני, סבור שאין לראות באוטיזם סוג של מחלה, בעייה או הפרעה – אלא משהו שמייצג עצמאיות, אוטונומיה ונחישות עצמית.

This entry was posted in Uncategorized and tagged , , , , , , , . Bookmark the permalink.

4 Responses to צייד בודד בעולם חברתי

  1. מאמר חשוב תודה says:

    כמה שקראתי זה הכי טוב. תודה רבה. אוטיסט בתפקוד ג .. מאובחן חדש.

  2. מאמר חשוב תודה says:

    הכי טוב שקראתי. אני מסכים עם הכול רק אני לא בטוח שלכול דבר חייב להיות יתרון אבלוציוני, חלק מהדברים הם ביי פרודקט. של אוטיזם, למשל לדפוק את הראש בקיר. אני לא בטוח שיש לזה יתרון. כמאובחן חדש ומבוגר . אני מבין בדיעבד דברים.
    ממש תודה שומר את האתר במעודפים אהבתי מאוד.

    • משה says:

      לדפוק את הראש בקיר זה לא תכונה או מאפיין של בן אדם אלא תגובה על תסכול מאוד עמוק ויאוש מוחלט מחוסר רגישותה והבנתה של הסביבה.

      לדוגמה
      אחרי שקראתי את המאמר הזה בא לי לדפוק את הראש בקיר

  3. משה says:

    זה שטויות בכל רמה אפשרית, וגם מאוד בעייתי לאוטיסטים עצמם ולסיכוי שלהם לזכות בהבנה ולשגשג דרכה.

    אני עצמי מאובחן כאוטיסט ובאמת מצטיין באיפיון מערכות (זה גם המקצוע שלי) ובדיוק בגלל זה חשוב לי להגיד שהמאמר הזה לוקה אנושות מכל בחינה אפשרית.

    הסברים בהמשך כשאני ארגע מהעצבים, אם בכלל.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *